Rust in Peace (1990) - Megadeth

אם קראתם את הביקורת שלי על "רנגו", אתם בטח יודעים שאני מתכוון לכתוב רק ביקורת מוזיקה במשך שלושת השבועות הקרובים.

אז כספתח למרתון המוזיקה הזה, הנה ביקורת על אחד האלבומים האהובים עליי,Rust in Peace של מגהדת', שאנשים מחשיבים אותו כאחד מאלבומי המטאל הטובים בהיסטוריה או אפילו הטוב שבהם.

מגהדת', אם אתם לא יודעים, היא אותה להקה שאם אתם לא מקדישים יותר משלוש שעות בשבוע לשאלה האם היא יותר טובה ממטאליקה (אולי אני אעשה כתבה ספציפית על השאלה הזאת) אתם לא יכולים לקרוא לעצמכם "מטאלהדס".

מגהדת' הוקמה על ידי דייב מוסטיין, הגיטריסט של מטאליקה בתקופה שהם היו עוד תיכוניסטים צעקניים שלא נהגו להתקלח. דייב פוטר חודש בלבד לפני תחילת ההקלטות לאלבום הראשון, מפני שנהג להיות אלים במיוחד ושיכור יותר מחבריו ללהקה (הוא הוחלף ע"י קירק האמט, גיטריסט אשר ידוע בכך שעל-אף בינוניותו הצליח להשתרבב למקום ה-11(!) ברשימת הגיטריסטים הטובים של מגזין הרולינג סטון), ובעקבות הכעס הוא החליט להקים להקה משלו, ובהשראת כותרת שראה בעיתון, הוא קרא לה מגהדת', כלומר "מוות המוני".

אז בזמן שמטאליקה הקליטה את אולי אלבום המטאל החשוב בכל הזמנים – "Master of Puppets" מגהדת' הקליטה שני אלבומים  שהיו אלבומי ת'ראש מטאל סטנדרטיים (אך טובים) שהמאפיין שלהם היה רמה גבוהה של המילים יחסית ללהקות אחרות. אחר כך היא הוציאה  עוד אלבום, שמסיבה לא ברורה מעולם נכשל טוטאלית בביקורות. אלא שאז מוסטיין והבסיסט דייוויד אלפסון החליטו לעשות ללהקה מתיחת פנים – הם צירפו את הגיטריסט מרטי פרידמן (המלך) והמתופף ניק מנזה. הרביעייה החדשה התחילה להקליט את יצירת המופת “Rust in Peace”.

הבעיה בהרבה אלבומים היא שהרבה פעמים הטוב ביותר שבהם נמצא ממש בהתחלה. האלבום הזה הוא התגלמות האמירה הזאת – שני השירים הטובים ביותר באלבום באים ישר בהתחלה:

ברגע שתכניסו את האלבום לטייפ (או תפעילו אותו במדיה פלייר) יפרצו משם ריפים מהירים של גיטרות לפני שתספיקו להגיד "סמבוסק מעופף". לשיר קוראים "Holy Wars…The Punishment Due", והוא מחזיק עד היום אצלי בתואר השיר המגניב ביותר שקיים – יש בו ריפים מעולים פלוס, סולואים מדהימים ועבודת תופים ובס מהירה. השיר, על אף שמוזכרת בו המילה ישראל, מספר על מלחמות הדת בצפון אירלנד עם מילים חזקות וחכמות במיוחד. הלהקה מעידה שעל שזה טראק אחד, מדובר ב-2 שירים: השיר "Holy Wars" הוא שיר מהיר ות'ראשי בעוד "The Punishment Due" הוא שיר מלודי שפשוט מחוברים ביחד.

מיד לאחר הסולו המטורף שסוגר את " The Punishment Due" מתחיל השיר השני,

"Hangar 18" שעוסק באגדות על אזור 51 והניסויים בחייזרים שעושים בו. מלבד הליריקה המדהימה והמלודיה המדהימה עוד יותר, השיר הזה ידוע בעיקר בזכות 941 הסולואים הכלולים בו, שכולם, בלי יוצא מן הכלל, אלוהיים. אני מציב באופן רשמי את הצמד מרטי פרידמן/דייב מוסטיין בראש רשימת הגיטריסטים הטובים בהיסטוריה.

השיר השלישי, "Take no Prisoners" הוא שיר על מלחמה ונשמע כמו מלחמה:  הגיטרות והתופים מנגנים כל-כך חזק ומהר שאתם יכולים לחטוף את מה שקורה בסרטי מלחמה כשליד החייל מתפוצצת פצצה והוא נהיה חרש לכמה דקות. לאחר שתשמעו אותו בפעם הראשונה, תנסו לשמוע אותו שוב בלי לעשות האדבאנג – נראה עם תעמדו בזה...        

השיר הבא “Five Magics” לא מדבר על מלחמה, אלא מושפע דווקא מספרי פנטזיה. השיר משלב בתוכו קטעי בס רגועים וקריפיים מצד אחד, וריפים חזקים מאוד מצד שני. אם פה בלטה במיוחד נגינת הבס של דיוויד אלפסון, אז בשיר הבא, "Poison was the Cure", היא ממש מובילה – חצי מהשיר הוא בכלל סולו בס, וגם הריפים שמתחילים מבוססים על אותו סולו.

השיר הבא, השישי במספר נקרא "Lucretia", והוא, בדומה ל"Hangar 18", משלב בין מלודיות לבין סולואים לבין ריפים. אלא שפה זה פחות עובד – בגלל שהמנגינה פחות טובה וגם כי השיר יותר קצר. עם זאת, מדובר עדיין בשיר טוב מאוד.

אלא שכלום לא מכיל אותנו לפצצה שנקראת "Tornado of Souls". השיר הזה מתרחק לגמרי מהנושאים הרגילים של האלבום (מלחמה ונשק גרעיני) ומדבר בכפל משמעות על שני דברים שדרדרו את דייב מוסטיין לתהומות הדיכאון: הסמים והפרידה מחברתו דאז. הליריקה כל כך מדהימה ומעניינת, שאני יכול לשים את דייב בראש של עוד רשימה – רשימת משוררי הרוק הטובים בכל הזמנים. מלבד זאת, השיר הוא גם אחד היחידים שמצליחים להישמע כמו בלדה אקוסטית רק בפסט-פורווד, והוא גם מכיל את אחד הסולואים הטובים ביותר שבן אנוש (מרטי פרידמן המלך!) הצליח לנגן. כל פעם שאני שומע את השיר הזה, אני מתמוגג.

השיר הבא הוא באורך של פחות מ-2 דקות, ונקרא "Dawn Patrol". בשיר הזה יש רק בס ותופים, שהופכים את השיר מפחיד במיוחד ומכניסים אותך לאווירה של המילים המדברות על עולם פוסט אפוקליפטי.

ועכשיו מגיע השיר האחרון, הנקרא "Rust in Peace… Polaris", שעוסק, כיאה למגהדת' – במוות המוני שנגרם מפצצות אטום. כמו כמעט בכל השירים יש פה ריף מעולה, סולו חזק ומילים גאוניות, ובשניות האחרונות שלו – וגם של האלבום – הוא נהיה מהיר כל-כך שאתה צריך לדפוק את הנגן שלך כדי שינגן לאט אם אתה רוצה לשמוע משהו (למרות שזה די יהרוס).

טוב, אז זהו.

"Rust in Peace" הוא אלבום מצוין ברמות קשות. יש בו כל מה שצריך – נגינה מעולה, סאונד מעולה ומילים מעולות. עכשיו כשאני חושב על זה, מדובר באלבום האהוב עליי בעולם. אני מודה שיש אלבומים שיותר טובים ממנו – "Dark Side of the Moon" של פינק פלויד, "Paranoid" של בלאק סבאת' או אפילו "Scenes from a Memory" של דרים ת'יאטר (הדבר הטוב היחיד שהלהקה הזאת עשתה), אבל בכל זאת, "Rust", מסיבות לא ברורות, הוא האלבום היחיד שאף לא יימאס לי לשמוע אותו. זו כנראה האווירה, שפשוט מכניסה אותך למצב האדבאנג. הוא מצליח להיות כל-כך מורכב מצד אחד וכל-כך קליט מצד שני, שאתה לא יכול להכיל את זה ואתה פשוט זורם עם זה לאיזה פוגו.

 זהו אלבום המטאל הטוב בהיסטוריה.

ציון: 10 מתוך 10

רנגו

במאי: גור וירבינסקי

תסריט: ג'ון לוגן

קולות: ג'וני דפ, איילה פישר, נד ביטי, ביל ניי, אביגיל ברסלין

ז'אנר: מערבון, אנימציה
אורך: שעה ו-47 דקות

חברת הפצה: פרמאונט

לפני שאתחיל את הביקורת הרשו לי להבהיר: זו ביקורת הקולנוע האחרונה למשך השבועות הקרובים. אחרי שכמעט כל הביקורות והכתבות עסקו באוסקר או בסרטים, אני אעשה מרתון של שלושה שבועות עם ביקורות מוזיקה.

ועכשיו לעניין: "רנגו", מערבון האנימציה עם ג'וני דפ בתור זיקית הוא סרט פצצה. אולי לדעתכם זה קצת מוגזם, אבל לדעתי זהו סרט האנימציה לא של פיקסאר הכי טוב שראיתי בזמן האחרון.

הסרט מספר על זיק (זיקית ממין זכר) חסר שם, שיודע, בעיקרון, רק לשחק. הוא עושה מחזות קטנים בעזרת הבובות שלו, והצורך להחליף את דמותו כל הזמן גורם לו לתהות מי הוא באמת.

כשהבעלים שלו לוקחים אותו לנסיעה במדבר, הוא נופל מהרכב ונותר לבדו. הוא נאלץ לתעות לו במדבר מוהאבי ולהתגבר על סכנות, עד שהוא מגיע לבסוף לעיירה "דירט", אשר נמצאת בתקופת בצורת קשה. במקום בנק עם כסף יש להם בנק עם מים, היחיד עם מים בכמות יציבה הוא ראש העיר ובכלל התושבים מדוכאים וחסרי שמחה. ואם כל זה לא מספיק יש איזה נשר שנהנה לתקוף את העיירה שלהם. הזיק, שכאמור הוא שחקן מצוין יחסית לגזע שלו, רוצה להשתלב במקום החדש אך עוין ובאותה הזדמנות לקבל תושבה לשאלה "מי אני?", ולכן מתחיל לספר סיפורי גבורה (אמינים) על עצמו וקורא לעצמו "רנגו". לאחר שהוא גם מציל את העיירה מהנשר הוא הופך לשריף, אך המצב מסתבך כאשר התושבים דורשים שימצא פיתרון לבעיית המים שלהם.

היתרון הכי גדול של הסרט הוא האנימציה המרהיבה, בין הטובות שראיתי בסרט מצויר.

העלילה לא מורכבת או מרגשת או מקורית כמו של "למעלה" או "צעצוע של סיפור 3", אבל היא רצינית ובוגרת מאוד, ובכל הקשור לפארודיה על מערבונים, הסרט הזה הוא על סף הגאונות. הוא מכיל מחוות ופארודיות על כל המאפיינים של המערבון: עייריה זנוחה, ביטויי רד-נקס, נשק ופורעי חוק, קלינט איסטווד (על מכונית גולף) ואפילו מסבאה עם זונות. כן, שמעתם נכון. בכלל, בסרט נספרו 3 מילים גסות במיוחד, בערך 10 בדיחות הקשורות בעקיפין לאיברי מין ו/או יחסי מין, ויש אפילו בדיחת הומואים אחת! מלבד זאת, מדובר בסרט אלים יחסית לז'אנר, עם מלא שימוש בנשק וסצינה אחת בה מתות יותר דמויות מצויירות מב-"9".

בגלל האלימות, הבדיחות המיניות והמחוות הרבות לסרטים קלאסיים, הסרט ממש אינו מתאים לילדים קטנים. אם אתם מתכננים לקחת ילד שהוא בן מתחת ל-12 לסרט, תשכחו מזה. באמת, כאשר המילה "שרלילה" הופיעה בכתוביות, אביו של הילד (בן 8) שישב מלפני ממש נבהל. אבל, אם אתם ילדים גדולים ויש לכם ידע קודם בסרטים, אני יכול להבטיח שממש תיהנו.

אם יש חיסרון ב"רנגו" שזה שהקצב שלו מהיר מדי. כלומר, העלילה הראשית מתחילה בהפתעה, ולפני שאתה מספיק להבין מה קורה רנגו הופך לשריף, ובתוך כמה דקות הוא נאלץ לצאת למסע, וכל זה לא משאיר מקום לנשום. וזה ממש מפתיע בהתחשב בעובדה שהסרט עדיין ארוך ב-20 דקות מהממוצע של סרטי האנימציה.

בשורה התחתונה, "רנגו" הוא סרט מבריק ומהנה למדי, ועל שהוא קצת צפוי, קצת קיטשי וחסר בו איזה קורטוב של רגש, הוא מצליח להעביר סיפור בצורה מעניינת ומיוחדת מאוד.

אם אין לכם מה לעשות בערב שישי, לכו ל"רנגו", אתם תופתעו לטובה ולא תצטערו על זה.

ציון: 8 מתוך 10

אוסקר 2012 - תחזיות: מרץ

תשכחו מהתחזיות הקודמות.

כן, אני יודע שעבר פחות מחודש, אבל בחודש הזה התוועדתי לעוד סרט שיוצא השנה ומשנה לי את כל התמונה. מלבד זאת, התחזית הנוכחית יותר מפורטת, חפה משגיאות כתיב, ועם ניתוחון קצר של מי עשוי לנצח. קודם – הניתוח של  המועמדים לסרט הטוב ביותר (והפעם יש שם 14 סרטים – אני סוקר את כל אלה שעשויים להיות בעשירייה הראשונה*). זכרו שעד כמה שאני נשמע בטוח כאילו כבר הכריזו על המועמדים, הכל עדיין בגדר ניחוש בלבד.

התחזיות הבאות יתפרסמו בתחילת חודש יוני.

סוס מלחמה  - דרמת מלחמה אפית של ספילברג, המספרת על נער שיוצא להציל את סוסו האהוב מחזית הקרב במלחמת העולם הראשונה.

נערה עם קעקוע דרקון – הגרסה האמריקאית  - דייוויד פינצ'ר עושה רימייק לדרמת המתח של סטיג לארסון, המספרת על האקרית פאנקיסטית (רוני מארה המפורסנגת) ועיתונאי מתוסכל  (דניאל קרייג) שיוצאים לפתור תעלומת היעלמות של נערה לפני 30 שנה.

שיטה מסוכנת – דרמה ביוגרפית על יחסיהם של זיגמונד פרויד (ויגו מורטנסן) וקארל יונג (מייקל פסבנדר), אבות הפסיכואנליזה. נשמע בסדר, אבל זה מבוים על ידי דייוויד קרוננברג. עכשיו זה נשמע מעניין ברמות קשות. מבוסס על סיפור אמיתי!

עץ החיים – סרטו החמישי בלבד של טרנס מאליק שמספר על... מישהו... אה..ש...שנות ה...אממ... בחור קשוח ש... ממממ...Daddy Issues... אה......... משהו של טרנס מאליק עם עלילה כלשהי בכיכובם של בראד פיט ושון פן.

הוגו קברה – מרטין סקורסזה עושה פנטזיית ילדים! אחד הבמאים האלימים בעולם עושה סרט על נער פריזאי שמתקן מכונה מסתורית ועל הדרך פוגש את היט גירל ואת ז'ורז' מלייס (במאי אמיתי שמגלום ע"י בן קינגסלי) שסוחפים אותו להרפתקה מופלאה. 

קנינו גן חיות – קמרון קרואו חוזר עם דרמה על משפחה בהנהגתו של מאט דיימון שמחליטה לעזוב הכל לטובת ניהול גן חיות לחיות אקזוטיות. מבוסס על סיפור אמיתי!

עכשיו – סרטו החדש של אנדרו ניקול (המופע של טרומן, גטקה) המספר על עולם בו גן ההזדקנות נעלם ואנשים מתחילים לשלם עבור שנות חיים. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה 2 שורות של עלילה כל-כך הפעימו והדהימו אותי.

The Ides Of March – דרמה פוליטית של ג'ורג' קלוני וגראנט הסלוב, על סנטור שמנסה לרוץ לנשיאות (ג'ורג' קלוני עצמו) ועל ה"מוח" שמאחורי מסע הבחירות שלו (ריאן גוסלינג).

מבוגר צעיר – דרמה קומית בכיכובה של שרליז ת'רון, שנכתבת ע"י דיאבלו קודי ומבוימת ע"י ג'ייסון רייטמן. מכיוון שאותו צמד בדיוק עשה את "ג'ונו", זה נשמע מבטיח.

מאניבול – בראד פיט, ג'ונה היל (כן) ופיליפ סימור הופמן בדרמת בייסבול המספרת על מנהל צעיר ששיקם את קבוצת הבייסבול "אוקלנד אוקס" בשנות ה-2000 המוקדמות. מבוסס על סיפור אמיתי! 

השבוע שלי עם מרילין – מישל וויליאמס בתפקיד מרילין מונרו! וזהו! אבל זה עדין נשמע טוב! מבוסס על סיפור אמיתי!

מתחילים – נציג האינדי. סיפורו של גבר צעיר (יואן מק'גרגור) המגלה שאביו בן ה-75 (כריסטופר פלאמר) הוא הומו. מבוסס על סיפור אמיתי! מחייו של הבמאי!

גברת הברזל – דרמה ביוגרפית בריטית – ובכאלה אי אפשר לזלזל – על מרגרט תאצ'ר, המגולמת על ידי מריל סטריפ. Need to say more? (מבוסס על סיפור אמיתי!)

העזרה – "התרסקות" במיסיסיפי של שנות ה-60. עם אמה סטון, ויולה דייוויס וברייס דאלאס הווארד.

מחשבות על הזוכה: התחרות תהיה כנראה בין הסוס לדרקון. סטיבן ספילברג ו"סוס מלחמה" היו זוכים כמעט בטוחים – אלא אם כן דייוויד פינצ'ר לא היה מפסיד השנה את האוסקר על "הרשת החברתית". מאחורי הסוס והדרקון ישנו "עץ החיים" של טרנס מאליק, שגם לו יש יתרון: אם האקדמיה לא תיתן למאליק את האוסקר השנה, הם יצטרכו לחכות עד 2024 בשביל הזדמנות לתת לו, והעולם בכלל יושמד ב-2012, אז זה באמת דחוף!

הבמאי הטוב ביותר

סטיבן ספילברג – סוס מלחמה

דייוויד פינצ'ר – נערה עם קעקוע דרקון

טרנס מאליק – עץ החיים

דייוויד קרוננברג – שיטה מסוכנת

מרטין סקורסזה – הוגו קברה

מחשבות על הזוכה: לדעתי התחרות היא, שוב, בין פינצ'ר לספילברג. האוסקר נשדד במלוא מובן המילה מפינצ'ר השנה, ולכן יש לו יותר סיכוי באופן סטטיסטי. מאחוריהם, בדיוק כמו קודם, נמצא טרנס מאליק, שאם לא יזכה השנה יזכה ב-2088. ובמפתיע, מתחתיו נמצא דייוויד קרוננברג. כן, הבחור שעשה סרטים שהם בין האלימים בהיסטוריה, וידוע בעיקר ביכולתו להביא את יכולות המשחק של ויגו מורטנסן לגבהים חדשים. 

השחקן הטוב ביותר

מאט דיימון – קנינו גן חיות

דניאל קרייג – נערה עם קעקוע דרקון

ברא פיט – עץ החיים

ריאן גוסלינג – The Ides of March

מייקל פסבנדר – שיטה מסוכנת

מחשבות על הזוכה: בוא נקבע את הקטגוריה הזאת בעזרת שיטת "נפה והסבר". את דניאל קרייג, על אף שאני בטוח שהוא יהיה מצוין ב"דרקון", אפשר לנפות פשוט כי בינתיים הוא לא הוכיח את עצמו כשחקן "איכות". את ריאן גוסלינג נוריד מהרשימה, בגלל שהוא עוד צעיר מדי.

את מאט דיימון הייתי מוריד כי עד כמה שהוא שחקן טוב, תפקידו ב"קנינו גן חיות" לא נראה כמו משהו מיוחד. זה משאיר אותנו עם בראד פיט ומייקל פסבנדר. בראד פיט הוא שחקן די ידוע – אם לא ראיתם בעשרים השנים האחרונות לפחות סרט אחד בכיכובו, אתם לא רואים בכלל סרטים. אז אם הוא נמצא פה הרבה זמן והוא שחקן די טוב, למה לא לתת לו את האוסקר סוף-סוף? מייקל פסבנדר, מצד שני, הוא שחקן לא וותיק, ממדינה זרה (הסרט ההוליוודי הראשון של הוא "300", וזה לא סימן טוב) ולא מוערך מספיק. הפרס היחיד שלו הוא הסא"ג לאנסמבל השחקנים הטוב ביותר על "ממזרים חסרי כבוד", ובנוסף למועמדות לבאפט"א זה הכל.

אבל כמו שלפיט יש משהו שלמייקל אין, למייקל יש משהו שלפיט אין – דמות מרתקת. בראד משחק ב"עץ החיים" אבא קשוח. זה נשמע סבבה, אבל להשוות את לפסבנדר שמגלם את קארל יונג? זו דמות הרבה יותר טובה, מרתקת ואפלה.

השחקנית הטובה ביותר

מישל וויליאמס – השבוע שלי עם מרילין

שרליז ת'רון – מבוגר צעיר

רוני מארה – נערה עם קעקוע דרקון

ויולה דייוויס – העזרה

מריל סטריפ – גברת הברזל

מחשבות על הזוכה: נכון שיש פה את מריל סטריפ בתפקיד אשת שלטון בריטית (הלן מירן וקולין פירת' הוכיחו לנו שזה הולך באוסקר), אבל יש פה גם את מישל וויליאמס. בתפקיד מרילין מונרו. מילא שהאישה הכי יפה בעולם (שיניתי קצת את הדירוג שלי) משחקת אישה יפה כמעט כמוה, אבל מדובר בשחקנית צעירה ומצויינת שמגלמת את אחת הנשים המתוסבכות בעולם. אני יכול לומר עכשיו שהתחרות כמעט סגורה על מישל. סורי מריל, אולי בשנה הבאה. או בשנה שאחריה. או בשנה שאחריה. או בזאת שאחריהן...

שחקן המשנה הטוב ביותר

כריסטופר פלאמר – מתחילים

ויגו מורטנסן – שיטה מסוכנת  

פיליפ סימור הופמן – מאניבול

קיליאן מרפי – עכשיו

בן קינגסלי – הוגו קברה

מחשבות על הזוכה: לכריס פלאמר יש כמעט כל מה שאוסקריסט-בלי-אוסקר יכול לבקש: יכולת משחק, הערכה יוצאת דופן וצורך לפיצוי מהאקדמיה שתמיד התעלמה ממנו (והוא גם משחק הומו. זה תמיד עוזר). אבל מה עם ויגו מורטנסן? הוא שחקן בן-זו*** שהיה צריך להיות מועמד על "שר הטבעות" וככל הנראה להיות מועמד מאיים מאוד מאוד על תפקידו ב"סימנים של כבוד" (כך אומרים, אני עצמי לא ראיתי). ומה עם בן קינגסלי? הוא נחשב לאחד השחקנים הטובים בהיסטוריה ועל אף שכבר יש לו אוסקר היו לו עוד איזה מיליון מועמדויות, ואותו דבר נכון לגבי פיליפ סימור. אכן, כולם ראויים. אה, מה קיליאן מרפי עושה פה? טוב, לדעתי הוא אחד השחקנים הטובים בדור שלו, ו"עכשיו" הוא אחד הסרטים היחידים בהם הוא משחק בתפקיד כמעט ראשי (טוב, הוא היה ראשי ב"ארוחת בוקר על פלוטו", אבל אני לא חושב שאיהנה לראות אותו בתור מלכת דראג...). במאמר מוסגר אציין שאף תחזית אוסקר נוכחית שראיתי באינטרנט לא כוללת את "עכשיו", ורק אני כללתי אותו, בעיקר כי הוא הסרט שאני מחכה לו הכי השנה. העלילה נשמעת מצויינת, ואני חושב שקיליאן מרפי בתפקיד האנטגוניסט הראשי רק יעשה לסרט הזה טוב. ועכשיו כשסיימנו את הדיון על "עכשיו"...אז... איפה הייתי? אה, אין לי מושג מי יזכה.

שחקנית המשנה הטובה ביותר

קלואי מורץ – הוגו קברה

אמה סטון – העזרה

מריסה טומיי – The Ides of March

אוקטביה ספנסר – העזרה

קירה נייטלי – שיטה מסוכנת

מחשבות על הזוכה: אם בקטגוריה הקודמת לא היה לי מושג על הזוכה כי כולם שם טובים, פה אין לי מושג כי.. אין לי מושג. לא על התפקידים הספציפיים שלהם ולא על הבאזז האוסקר.

כשחושבים על זה, רוב הפילמוגרפיה של רוב השחקניות לא נשמעת אוסקרית במיוחד: קלואי מורץ שיחקה ב"קיק-אס", אמה סטון שיחקה ב"זומבילנד", אוקטביה ספנסר שיחקה ב"המכשפים מוויברלי פלייס" (WTF?!) וקירה נייטלי שיחקה ב"שודדי הקאריביים".

וזה משאיר אותנו עם מריסה. היא נהנית לעשות חיל בקטגוריה הזאת, ובגלל זה, אם יכוונו לי אקדח לראש אומר שהיא תהיה הזוכה. אבל כאמור, הכל פתוח.

התסריט המקורי הטוב ביותר

עץ החיים – טרנס מאליק

מבוגר צעיר – דיבאלו קודי

מתחילים – מייק מילס

גברת הברזל – אבי מורגן

עכשיו – אנדרו ניקול

מחשבות על הזוכה: אנדרו נגד אבי (נשמע כמו לוחם הגנה נגד חייל בריטי). גם אם התחזית לא מדויקת במאה אחוז, היא תיראה כמו שחזור של "נאום המלך" נגד "אינספשן" בקטגוריה הזאת: מד"ב נגד סרט על אנשי שלטון בריטיים. ואני מקווה שברור לכם מי הפייבוריט שלי. שאר המועמדים נשמעים מעניינים, אבל לא יותר מדי.

התסריט המעובד הטוב יותר

הוגו קברה – ג'ון לוגן (מבוסס על הרומן הגרפי "התגלית של הוגו קברה" מאת בריאן סלזניק)

השיטה המסוכנת – כריסטופר המפטון (מבוסס על המחזה "פתרון הדיבור" מאת כריסטופר המפטון)

The Ides of March – ג'ורג' קלוני, גראנט הסלוב (מבוסס על המחזה Farragut North)  

נערה עם קעקוע דרקון – סטיבן זאליאן (מבוסס על הספר "נערה עם קעקוע דרקון" מאת סטיג לארסון)  

קנינו גן חיות – קמרון קרואו (מבוסס על הספר "קנינו גן חיות" מאת בנג'מין מי)

מחשבות על הזוכה: עדיין קשה, אבל אני אסתכן ואומר של"שיטה מסוכנת" יש הכי הרבה סיכוי בקטגוריה הזאת, פשוט כי נראה שהוא עומד להיות מקופח בקטגוריות אחרות. למעשה, אותו דבר נכון גם לגבי "The Ides of March", "קנינו גן חיות" ו"הוגו קברה". הפייבוריט בשאר הקטגוריות, "נערה עם קעקוע", לא נראה מועמד מבטיח כאן.

סרט האנימציה הטוב ביותר

ריו

פו הדוב

רנגו

מחשבות על הזוכה: הייתי מעדיף לראות את "רנגו" זוכה בגלל העלילה המעניינת שלו, אבל פו הדוב עשוי לתת פייט רציני ועשוי להיות סרט האנימציה המסורתית (*של דיסני*) שזוכה באוסקר. אבל בגדול אין לי מושג.

הצילום הטוב ביותר

סוס מלחמה – יאנוש קאמינסקי

הוגו קברה – רוברט ריצ'ארדסון

מאניבול – וולי פיסטר

עכשיו – רוג'ר דיקנס

עץ החיים – עמנואל לובצקי

העריכה הטובה ביותר

סוס מלחמה – מייקל חאן

נערה עם קעקוע דרקון – קירק באקסטר, אנגוס וול

הוגו קברה – תלמה סקונמייקר

שיטה מסוכנת – רונלד סאנדרס

מאניבול – כריסטופר טלפסן

הפסקול הטוב ביותר

נערה עם קעקוע דרקון – אטיקוס רוס וטרנט רזנור

עץ החיים – אלכסנדר דסלפאט

פו הדוב – האנס זימר

מאניבול – מיכאל דנה

סוס מלחמה – ג'ון וויליאמס

העיצוב האומנותי הטוב ביותר

סוס מלחמה

השבוע שלי עם מרילין

הוגו קברה

השיטה המסוכנת

הארי פוטר ואוצרות המוות, חלק 2

עיצוב התלבושות הטוב ביותר

סוס מלחמה

הוגו קברה

השבוע שלי עם מרילין

השיטה המסוכנת

העזרה

הסאונד הטוב ביותר

סוס מלחמה

אקס מן: ההתחלה

סאקר פאנץ'

הארי פוטר ואוצרות המוות, חלק 2

נערה עם קעקוע דרקון

עריכת הסאונד הטובה ביותר

סוס מלחמה

אקס מן: ההתחלה

סאקר פאנץ'

הארי פוטר ואוצרות המוות, חלק 2

מכוניות 2

האפקטים המיוחדים הטובים ביותר

הארי פוטר ואוצרות המוות, חלק 2

שודדי הקאריביים 4

סאקר פאנץ'

אקס מן: שנה ראשונה

רובוטריקים 3

האיפור הטוב ביותר

השבוע שלי עם מרילין

הוגו קברה

סאקר פאנץ'

נראה איך אני כחוזה(:

ביקורת אלבום: The Final Frontier – Iron Maiden

לכבוד השקת סיבוב ההופעות של האלבום החדש של איירון מיידן (אחרי סיבוב מקדים שנערך בקיץ האחרון), הנה ביקורת מאוחרת אך חשובה של האלבום The Final Frontier.

דבר ראשון, זה באמת קצת מדאיג לשמוע אלבום של להקה כל כך חשובה שהמילה final מופיע בשמו. איירון פאקינג מיידן נמצאת בסביבה יותר משלושים שנה, בלי אף ניסיון פריצה למיינסטרים, טכניקה שכל הלהקות  האחרות שהשתמשו בה שרדו אך ירדו באיכותם. אז עכשיו, על אף הפעילות רבת השנים – נדמה שאיירון מיידן הגיעה לקצה היכולת... או שלא? אני מצהיר בזאת, The Final Frontier הוא האלבום הטוב ביותר של איירון מיידן מאז The Seventh Son of the Seventh Son!

אבל קודם, שיעור קצר בהיסטוריה: איירון מיידן, האבא של המטאל (לשם הבהרה: בלאק בסאת' הם הסבא של המטאל וג'ודאס פריסט הם הדודה המגניבה של המטאל) הוקמה באנגליה בשנות השבעים על ידי הבסיסט סטיב האריס. עם הרכב השונה לגמרי ממה שהוא היום, הם הוציאו שני אלבומים שנחשבו מהפכניים לזמנם, אבל היום נשמעים די בינוניים. אלא שאז נכנס ללהקה המלך הבלתי מעורער של זמרי המטאל, ברוס דיקנסון. איתו הוציאה הלקה אלבום שנחשב לאבן דרך בז'אנר – The Number of the Beast ומכיל להיטים על ימין ועל שמאל. גם ארבעת האלבומים של הלהקה נחשבים לקלאסיים. שני האלבומים הבאים שלהם מראים קצת ירידה באיכות (על אף שהשני בהם מכיל את השיר מפורסם ביותר שלהם: Fear of the Dark), אבל זה היה כלום לעומת מה שקרה לאחר שדיקנסון עזב את הלהקה למרבה הצער. את מקומו תפס בלייז ביילי, שהוציא עם הלהקה שני אלבומים ממש רעים (למרות שיש בהם מספר מצומצם מאוד של שירים טובים) וגרם למעריצים לאבד תקווה. התקווה חזרה כשברוס, הסולן האגדי ואדריאן סמית', הגיטריסט שפרש שנתיים לפני ברוס חזרו ללהקה. הם הוציאו מאז עוד 3 אלבומים שהדבר הטוב ביחיד בהם היה לשמוע שוב את ברוס בתפקיד הזמר. האלבומים הראשונים הכילו מלודיה עצומה אבל שמחה. באלבומים החדשים הייתה רק מלודיה. עצובה, כך שזה היה מעיק.

אז לא היו ציפיות מי יודע מה מהאלבום הראשון שלהם בחמש השנים האחרונות (באמצע הם הספיקו לבצע סיבוב הופעות מצוין שביד השדים לא הגיע לישראל). ציפיתי לאלבום שלא נשמע כמו איירון מיידן אלא כמו איזה להקת פאוור מטאל פינית (!סטריאוטיפים!). וכמה טעיתי.

האלבום נפתח עם מנגינת בס קריפית במיוחד שמובילה לאינטרו עוצמתי בן חמש דקות ומשאיר רק 3 דקות לשיר, שנקרא Satellite 15…The Final Frontier, כ(בערך) שם האלבום. להפתעתי, 3 הדקות הללו הכילו בתוכם את כל המאפיינים של איירון מיידן הישנה: שירה אופראית, ריף חזק, סולו מורכב, שיר עם נושא אפי והקלישאה המגניבה "נסגר בפזמון שהוא אותה שורה 8 פעמים רק שהשורה האחרונה מושרת יותר לאט".

השיר הבא, El Dorado הוא אחד השירים הכי מגניבים והכי אפיים של איירון מיידן מאז ומעולם, ועומד להיות להיט ההופעות של הסיבוב הקרוב. ועדכון קטן – השיר גם זכה בפרס גראמי.

שני השירים הבאים הם למעשה בלדות: Mother of Mercy מדבר על זוועות מלחמה ו-Coming Home הוא שיר על חזרה מהמלחמה. בשניהם ישנו שילוב אלוהי של מלודיה ודיסטורשן שמזכיר את תור הזהב של הלהקה.

השיר הבא, The Alchemist הוא השיר הקצר והקצבי ביותר באלבום. הוא מגניב לאללה, אבל לא יותר.

השיר Isle of Avalon הוא מלודי, כבד ואינסטרומנטאלי ברובו. ברוס קצת מאכזב עם השירה שלו, אבל אפשר לסלוח לו, כי השיר הזה יותר מגניב בזכות התיאום המושלם בין הגיטרות לקלידים, דבר ההופך אותו לשיר טוב מאוד. למזלנו, ברוס חוזר בגדול בשיר הבא, Starblind, שיר שהוא מלודי בטירוף. כל המלודיה הזאת כבר מתחילה לגרום לשעמום בשלב מסוים, אבל היא נקטעת על ידי סולו מורכב במיוחד של אדריאן (או של דייב. או של יאניק).

 אבל השיר הבא, The Talisman, שקרוי על שם משחק הלוח שיש לי במגרה ממש נופל: הוא טוב, אבל האובר-מלודיה שבו הורסת כל ייחודיות שיכולה להיות לשיר וגורמת לו להישמע כמו שיר ממוצע של דרים ת'יאטר. The Man Who Will Be King מפצה על זה באופן חלקי, עם סולו ובתים מצוינים אבל פזמון גרוע במיוחד.

ואז מגיע השיר האחרון, When The Wild Wind Blows, יצירה מייגעת ומשעממת בת 12 דקות. זוהי החוליה החלשה של האלבום, ונשמעת לגמרי כמו רוק מתקדם. לא שאני לא אוהב רוק מתקדם, אבל זה לא איירון מיידן. מאכזב, אבל לא הורס את שאר האלבום.

בשורה התחתונה, זהו האלבום העוצמתי ביותר של "איירון מיידן" ששמעתי מזה זמן רב, ולמרות שהאורך הממוצע של השירים (8 דקות, ויש פה 10 שירים) קצת גורם לשעמום, זה לא מוריד מערך המגניבות שיש להם. אבל יש רק בעיה אחת – עד כמה שהשירים טובים, הם בחיים לא יצליחו להישמע באופן מוחלט כמו שירי העבר של מיידן. אבל על הניסיון של הלהקה לעשות את זה, ועל שהם היו ממש קרובים על כך, מגיע לאלבום התואר "אלבום חובה לכל מטאלהד".

אני אהבתי.

ציון: 8.5 מתוך 10

אוסקר 2011 – השטן וטום הופר

בא לי לרדוף את חלומותיו של טום הופר. אז בסדר ש"נאום המלך" לקח מ"התחלה" את פרס התסריט, ובסדר שקולין פירת', על אף שזה היה צפוי, לקח את פרס השחקן. אבל איך, תגידו, איך, טום הופר זכה בפרס הבמאי?!

את האוסקר באתי לסקר בצורה חביבה למדי הנכתבת בצורה של יומן מסע. הגעתי עם ציפייה לכמה אכזבות, אבל גם עם הרבה תקווה ש"הרשת החברתית" יזכה. אבל לא. לא יהיה יומן ומסע ולא תהיה תקווה – כי "נאום המלך" השתלט על האוסקרים. האקדמיה שברה רצף של 6 בחירות בסרטים-לא-תקופתיים-ו/או-משעממים ונתנה את האוסקר לסרט התקופתי שלפי כל עדות ששמעתי היה "סבבה" ולא יותר.

"נאום המלך" זכה בפרסי הסרט, הבמאי, השחקן והתסריט המקורי. אם אני לא טועה, זו השנה היחידה שבה הסרט עם הכי הרבה זכיות זכה בפחות מחמש פרסים. אבל Hell, לפחות "אינספשן" זכה במספר זהה של פרסים – צילום, סאונד, עריכת סאונד ואפקטים.

אחריהם נמצא הפייבוריט שלי – "הרשת החברתית" שזכה בשלושה פרסים, על תסריט מעובד (מוצדק!), פסקול (מוצדק וחצי!) ועריכה. אחריהם ישנם שלושה סרטים עם שני פרסים כל אחד – "פייטר" עם פרסי שחקנית המשנה למליסה לאו ושחקן המשנה לכריסטיאן בייל, "צעצוע של סיפור 3" עם פרסי סרט האנימציה והשיר המקורי ו"אליס בארץ הפלאות" עם פרסי עיצוב אומנותי ועיצוב תלבושות. נוסיף אליהם את נטלי פורטמן שזכתה על "ברבור שחור" וזה הכל. הפרסים התחלקו רק בין שישה סרטים ("אליס" לא נחשב, כי הוא לא היה מועמד לפרס הסרט), בעוד שבשנים רגילות הם מתחלקים בין 8-7 סרטים. אכזבה.

לגבי הטקס עצמו, ג'יימס פרנקו ואן הת'וואי היו יחסית מצחיקים והם החליפו תלבושות כל 6 דקות. תוסיפו לזה הופעת אורח של בילי קריסטל המלך ותקבלו טקס מעניין וחדשני (אני רציני).

באמת שרציתי לכתוב משהו יותר שמח ומעניין לעיניים. באמת שהייתי רוצה שהתקוות שלי ושל עוד הרבה אנשים יתגשמו. אבל לא, האקדמיה אוהבת להרוס.  אני זוכר ב-2002, כש"ממנטו" של כריסטופר נולאן לא קיבל מועמדויות לאוסקר היו טענות שהאקדמיה פשוט לא רוצה לתת לבמאים חדשים (אז הסיכוי שאולפן כלשהו ייתן לבמאי כזה חדש וחדשני לביים סרט בפרנצ'ייז כמו "באטמן" היו כמעט אפסיים). אז כנראה שהשנה הם תיקנו את הטענה – אבל באיחור של עשר שנים, ונתנו אותו לבמאי שאפילו לפני זה לא היה לו סגנון מיוחד  והשאלה שנשאלת אחרי שמזכירים את שמו היא "מי?". אז אני אגיד לכם מי זה טום הופר. טום הופר הוא התגלמות המושג "סרט אוסקרי". הוא לא חשב על סרט מסוגנן וחדשני, והחליט ללכת על בטוח ולעשות סרט תקופתי כדי לזכות באוסקר.

הסיקור היה יכול להיות נחמד, אבל פשוט לא יכולתי לכתוב משהו טוב כשאני כל-כך כועס. זה מעורר תהיות לגבי השנה באה – תוכלו לראות שבכתבת "תחזיות לאוסקר 2012" שאפרסם בימים הקרובים כמעט כל הסרטים הם סרטים תקופתיים. האם אנחנו חוזרים אל אמצע שנות ה-90, התקופה החשוכה ביותר בתולדות האוסקר? רק הזמן ידע לגלות.

פארגו – 15 שנה אחרי

ב-8 במרץ  השנה העולם יחגוג 15 שנה ליציאת הסרט המהולל "פארגו" של האחים כהן. מעולם לא שמעתי כל כך הרבה מחמאות לסרט אחד, כולל האמירה של רוג'ר איברט "סרטים כמו 'פארגו' הם הסיבה שאני אוהב ללכת לקולנוע", כך שלא היה סרט עבר שלא רציתי לראות יותר ממנו. בגלל יכולת הקריאה המהירה שלי קראתי בטעות את הסוף של הסרט בויקיפדיה, אבל זה לא הפריע לי. אז יבשתי עם חבר לראות את הסרט במחשב, עם ציפיות לסאגת פשע מופתית רבת רבדים, אכזרית, מצחיקה ומסוגננת.

ובמילה אחת: אכזבה... טובה.

"פארגו" הוא לא סרט גרוע. הוא רחוק מלהיות כזה באלפי רמות, אבל את זה הבנתי רק אחרי שראיתי אותו. הבעיה הייתה שהגעתי עם היי הופס. ממש היי.

העלילה מספרת את סיפורו של ג'רי לונדיגאארד (וויליאם ה' מייסי) סוחר מכוניות כושל שלכאורה הסתדר בחיים כשהתחתן עם אישה ממשפחה עשירה – אלא שלחמיו (הארב פרסנל) אכפת רק מביתו ומנכדו, כך שג'רי נשאר בלי כסף ונאלץ להתפרנס כמוכר מכוניות קשה יום. אך יום אחד עולה לו תכנית לראש – הוא מגייס שני פושעים קטנים (פיטר סטורמייר וסטיב בושמי) כדי שיחטפו את אשתו ויגרמו לאביה – חמיו של ג'רי – לשלם תמורתה כופר, ממנו חצי ילך לפושעים וחצי לג'רי המאושר. החטיפה מתבצעת, אך משתבשת כשהפושעים נאלצים לרצוח מספר עדים, ולאחר שהעניין מתחיל להיחקר ע"י מפקדת משטרה הרה (פרנסיס מקדורמנד המלכה) העניינים רק מתחילים להסתבך...

הפסקה הקודמת עוסקת בעלילה, דמויות ושחקנים ובזה הסרט בדיוק מצטיין – העלילה היא ההתגלמות של המושג "תסריט מקורי", כשהיא מביאה לנו סיפור לא שגרתי עם דמויות מצוינות ואמירות פסיכולוגיות על תאבת-הבצע שהייתה ותמיד תהיה אצל המין האנושי. המשחק כמובן מצוין – פרנסיס מקדורמנד היא סופר קולית ונראה שמתחת לחיוכה המקסים היא תמיד מסתירה את מה שהיא באמת חושבת, סטיב בושמי ופיטר סטורמייר מגלמים הפכים מוחלטים באופן מקסים, ומייסי הוא הדובדבן שבקצפת עם דמותו המיוסרת שאין לה מושג מה לעשות.

אבל עכשיו לבעיות של "פארגו", ויש הרבה כאלה – קודם כל, אולי זה רק בגלל שהאתר ממנו הורדנו את הסרט חותך חלקים מסיבות לא ברורות, אבל הסרט פאקינג קצר - אני לא בטוח אם שעה ו-26 דקות נחשבות לסרט באורך מלא. הדבר הזה מוביל אותי לבעיה השנייה – פרנסיס מקדורמנד מופיעה ממש מעט. זאת אומרת, ממש מעט. עכשיו, כשאני חושב על זה הזכייה שלה באוסקר  לשחקנית הראשית היא ממש מטעה. היא הייתה חייבת לזכות בפרס לשחקנית המשנה, כי היא בקושי מופיע פה. והבעיה הכי גדולה – איפה הסגנון הכהני פה? לפני פארגו ראיתי רק 2 סרטים שלהם: "ביג לבובסקי" ו"ארץ קשוחה". "לבובקסקי" היה סרט קורע מצחוק בעוד ש"ארץ קשוחה" הייתה יצירת מופת מזעזעת של אלימות - כך שציפיתי ליותר אלימות וצחוקים. אלימות יש בסרט הזה (במיוחד סצינת ה"לך תעשן מקטרת שלום!" הכואבת) אבל מעטה. ובאשר לצחוקים – מה לעזאזל מצחיק בסרט הזה? נכון, חייכתי בכמה קטעים, אבל בניגוד ל"לבובסקי" שהיה שעה וחצי של צחוק, פה התפקעתי רק פעם אחת, וזה ממש לא מה שציפיתי. ובנוסף האיכות הירודה של הצילום (זה רוג'ר דיקנס צילם? אתם בטוחים?) והעריכה גורמת לסרט להיות משעמם וויזואלית.

"פארגו" הוא הדוגמה האולטימטיבית לכמה ציפיות גבוהות יכולות להרוס לך סרט שלם. הסרט טוב מאוד לכשעצמו – אבל בינוני מאוד בתור סרט של האחים כהן. הסרט פועל בקצב איטי ביחס לסרטיהם האחרים כנראה כדי להעביר את המסר שאשכרה יש לו – "העולם מלא בשקרים וחטאים". ואחרי שראיתי את הסרט, חשבתי בדיוק את זה – שכל המבקרים שיקרו לי כשאמרו שזה סרט גדול.

אבל אחרי שנרגעתי מכעסי על הסרט הצלחתי לשים לב גם למעלות הרבות שלו ולהעריך אותו יותר. אז עם כל הבעיות שלו אני יכול לומר בגאווה שאני ממש אוהב את הסרט הזה. למה? אין לי שמץ של מושג...

ציון: 7.5 מתוך 10

Megadeth בישראל

אתם בטח כבר שמעתם על זה, אבל גם אני אעדכן: להקת הת'ראש הטובה בעולם מגיעה לארץ להופעה אחת בלבד ב-16 באפריל בגני התערוכה בתל אביב (יומיים אחרי המהלומה שתביא עלינו ההופעה של ג'סטין ביבר).

הם יגיעו לכאן במסגרת סיבוב הופעות אירופאי שהוא המשך לסיבוב אוסטרלי שהוא המשך לסיבוב אמריקאי שהוא המשך לסיבוב אירופאי שהוא המשך לסיבוב אמריקני-לטיני שהוא המשך לסיבוב אמריקאי ובמסגרתו הם מנגנים את האלבום הקלאסי Rust in Peace  בשלמותו.

אבל הסיבוב הנוכחי הוא מאוד מיוחד: מגהדת' יופיעו על אותה במה ביחד עם להקת סלייר בהופעות מ-13 במרץ (אוקראינה) עד 14 באפריל (הולנד), ונכון לעכשיו לא ברור אם הם גם יבואו אלינו.

בכל מקרה, אני כנראה אלך להופעה (זה לא מובטח) אבל במידה שכן אני אפרסם סיקור מלא יום אחריה.

אבל עדיין, קצת אירוני שדווקא מגהדת' הם אחת מלהקות המטאל שבאו לארץ הקודש הכי הרבה פעמים, כי בכל זאת, איך הם אמרו?Don’t Look Now to Israel It Might be your Homeland?

מאמר אוסקר 2011 – שבועיים לפני:

קצת לפני האוסקר, הנה התחזיות שלי לטקס הנ"ל.

הסרט הטוב ביותר: הרשת החברתית/נאום המלך, אומץ אמיתי, התחלה, ברבור שחור, פייטר, צעצוע של סיפור 3, 127 שעות, הילדים בסדר, קר עד העצם.

אני די מתלבט בין הזוכה הבטוח עד עכשיו (וגם סרט השנה שלי), "הרשת החברתית" ובין הדרמה התקופתית שכתוב לה "אוסקר" על המצח, "נאום המלך". הרשת החברתית  כמובן לא יזכה לקולות השמרנים שבאקדמיה, עקב חוסר הידיעה מה זה "לייק" (לא צריך פייסבוק כדי לדעת מה זה, אני הוכחה חיה לכך...) אבל יזכה בטוח בקולות של החבר'ה הצעירים והאלטרנטיביים. נאום המלך, שיותר מתאים לטעם האקדמיה יש סיכוי גבוה לקחת את הפרס במקומו, ולאחר זכיות בפרסי איגוד המפיקים, הבמאים והשחקנים זה כבר נהיה מדאיג. אם שני הסרטים האלה לא ייקחו, אז הזוכה יהיה "אומץ אמיתי", המערבון של האחים כהן. לכל השאר, לצערי, אין אפילו סיכוי קלוש לזכות.

הבמאי הטוב ביותר: דייוויד פינצ'ר ("הרשת החברתית"), טום הופר ("נאום המלך"), דארן ארונופסקי, ("ברבור שחור"), האחים כהן ("אומץ אמיתי"), דייוויד או. ראסל ("פייטר").

אפילו אם "נאום" יגרוף את פרס הסרט, אין לבמאי שלו סיכוי כנגד פינצ'ר. אבל לזה יש רק סיבה אחת – זה לא שהאקדמיה אוהבת פתאום את פינצ'ר או משהו, אלא שטום הופר לא ביים סרטים עד היום. אם הוא היה במאי יותר וותיק ומוערך הוא היה מועמד די מאיים. כי בכל זאת, מעטים היו הבמאים שקיבלו מועמד על סרט הבכורה שלהם ועוד יותר מעטים היו שזכו עליו (למעשה, רק סם מנדז קיבל את האוסקר על סרטו הראשון – "אמריקן ביוטי"). לפינצ'ר יש גם את יתרון ה"התעלמנו ממך עד היום" ואת יתרון ה"עשית אחלה סרט". כך שאם הוא לא ייקח את הפסלון המוזהב, המועמדים הבאים הם האחים כהן. יש סיכוי שהקולנוענים האהובים עליי ייקחו את הפרס השני שלהם בקטגורית הבימוי. אני יודע שזה נשמע די הזוי, אבל שום דבר כבר לא יכול להיות הזוי כמו אי ההעמדה של כריס נולאן. דארן ארונופסקי ודייוויד או. ראסל (באמת???) יכולים רק לחלום ונולאן צריך לחכות ל"האביר האפל עולה".

השחקן הטוב ביותר: קולין פירת' – נאום המלך, ג'סי אייזנברג – הרשת החברתית, ג'ף ברידג'ס – אומץ אמיתי, ג'יימס פרנקו – 127 שעות, חאוויר בארדם – ביותיפול. 

לעזאזל עם המלחמה בין הרשת לנאום. מצד אחד - קולין פירת' הוא שחקן שכולם אומרים שהיה צריך לזכות כבר באוסקר עקב מספר המועמדויות הרב שלו (אחת) בהם לא זכה, והוא מגלם דמות סימפטית היסטורית כמו שהאקדמיה אוהבת. מצד שני – ג'סי אייזנברג נתן את הופעת השנה מבחינתי ומבחינת עוד הרבה אחרים. ולא זו היה ביג דיל אם הוא היה לא היה עושה את "זומבילנד" בשנה שעברה או לא היה אלמוני לחלוטין לפני שנתיים, אבל הוא כן עשה, ולראות אותו בתפקיד מארק צוקרברג זה ממש מפתיע. הבעיה שלו היא שאף שחקן בתפקיד ראשי לא זכה על גילום נבל (חניבעל לקטר לא היה נבל והוא היה דמות משנית) כך שרמת ההזדהות ירדה מדמותו. אין יותר מדי אלטרנטיבות – ג'ף ברידג'ס וחאוויר בארדם זכו כבר בפרס שלהם, וג'יימס פרנקו לא יצטרך פרסים כדי שנראה אותו בטקס. אז עד כמה שאני שונא להגיד את זה:   And the Oscar goes to… Colin Firth

השחקנית הטובה ביותר: נטלי פורטמן – ברבור שחור, אנט בנינג – הילדים בסדר, מישל וויליאמס – וואלנטיין עצוב, ג'ניפר לורנס – קר עד העצם, ניקול קידמן – מחילת הארנב.

סוף סוף מנוחה מהקרב בין הרשת לנאום. אני לא חושב שיש מה להוסיף על ההופעה הטובה של הישראלית שלנו בהוליווד בסרט "ברבור שחור", חוץ מזה שאולי (אולי) היא תפסיד את הפרס לאנט בנינג בכל זאת.

ובקשר לשאר - ג'ניפר לורנס היא שחקנית מוכשרת אבל אוסקריה עוד לפניה, מישל וויליאמס מחזיקה בתואר האישה השלישית היפה על כדור הארץ (והיא גם שחקנית טובה, אבל זה פרט שולי) אבל הסרט שלה לא זכה למספיק מועמדויות אחרות, וניקול קידמן מתחילה יפה את עלייתה חזרה לצמרת הוליווד אבל לא ברמה שמגיעה לאוסקר. בקיצור – נטלי, חסר לך שלא תזכירי את המדינה שלך בנאומך.

שחקן המשנה הטוב ביותר: כריסטיאן בייל – פייטר, ג'פרי ראש – נאום המלך, ג'ון הוקס – קר עד העצם, מארק רופאלו – הילדים בסדר, ג'רמי רנר – גנב עירוני

"נאום המלך" נדחף לכל מקום, אבל פה לפחות אין התלבטות – עד כמה שאני מסמפט את ג'פרי ראש אני מסמפט יותר את כריסטיאן (וכמוני כל מבקר בארה"ב) שכרגיל פוגע בגוף שלו כדי לשחק הכי טוב שהוא יכול. אם כריסטיאן, או מה שנשאר ממנו, יפסיד, וכך גם ג'פרי, אז ג'ון הוקס האלמוני יחסית עד עכשיו יכול בהחלט להפתיע. מועמדים חסרי סיכוי: מארק רופאלו, שבדיוק כמו הילדים בסרט עליו הוא מועמד, היה בסדר, וג'רמי רנר שגנב לאנדרו גארפילד מ"הרשת החברתית" את המועמדות בלי בושה. .I Knife You

שחקנית המשנה הטובה ביותר: היילי סטיינפלד – אומץ אמיתי, מליסה ליאו – פייטר, הלנה בונהם קרטר – נאום המלך, אמי אדמס – פייטר, ג'קי וויבר – ממלכת החיות.

מליסה זכתה כמעט בכל פרס אפשרי על תפקידה כאמא הערסית ב"פייטר", אבל רק כי סטיינפלד הקטנה הייתה מושא להתעלמות או שהיא שובצה בקטגורית השחקנית הראשית. נכון שהיא נשאה את כל "אומץ" על הכתפיים שלה, אך אם היא הייתה מועמדת באותה קטגוריה עם נטלי ואנט, לא היה לה סיכוי. הדבר היחיד שיכול להיות רע בזכייה של היילי היא לשמוע אותה מזכירה את החבר שלה, לפי שמועות, ג'סטין ביבר.

אם לא היא אז מליסה, או לחילופין הלנה קרטר בתפקיד מלכת אנגלייה. איימי אדמס שברה סוף סוף את תדמית הילדה הטובה שלה כשהיא מגלמת ברמנית עם פה מלוכלך – אבל זה לא מספיק. וג'קי וויבר היא... מישהי. (ואם האקדמיה מעמידה שחקני משנה מסרטים אוסטרליים, אני רוצה לראות את לוק פורד על תפקידו ב"הבלון השחור"!)

התסריט המקורי הטוב ביותר: התחלה, נאום המלך, פייטר, הילדים בסדר, עוד שנה

אם כל הכבוד לנאום המלך (ואין כבוד), התסריט שלו הוא בהחלט לא הצד החזק: זה מלך מגמגם שעובר טיפולי קלינאות תקשורת! אני יכול לעשות סרט על ספר ספר שמונח על המדף וזה יהיה יותר מעניין.. אז מי יזכה? אמ... לא יודע... כריס נולאן? הוא נזרק ללא רחמים מקטגוריית הבמאי ומגיע לו איזה פרס ניחומים והכרה על כך שאינספשן הוא סרט נהדר. פייטר והילדים בסדר יביטו מהצד ואני בספק אם מייק לי יגיע בכלל לטקס. (אני אישית חושב שדווקא "בלו וואלנטיין" קופח בקטגוריה הזאת, אבל עדיף לסגור עניין.)

התסריט המעובד הטוב ביותר: הרשת החברתית, 127 שעות, אומץ אמיתי, צעצוע של סיפור, קר עד העצם.

בקטגוריה בה כולם שווים 10 מתוך 10 צריך למצוא תסריט ששווה 11. והתסריט הזה הוא הרמוניית המילים המהירות שכתב אהרון סורקין. הייתי רוצה שהאחים כהן או דני בויל או מייקל ארדנט יעלו לבמה, אבל צערי סורקין לוקח את כולם בכיס הקטן. מי היה מאמין שסרט על פייסבוק יכול להיות כל כך טוב?????

סרט האנימציה הטוב ביותר: צעצוע של סיפור 3, הדרקון הראשון שלי, אומן האשליות.

אני באמת חייב להסביר למה?

הסרט הזר הטוב ביותר: ביותיפול (מקסיקו)/בעולם טוב יותר (דנמרק), האישה ששרה (קנדה), שן כלב (יוון), מחוץ לחוק (אלג'יריה).

אני כנראה אוהב את האמריקאים כי לא ראיתי סרטים זרים השנה. אז אני אלך עם הזרם ואגיד... ביותיפול. יש לו גם שחקן מצוין, במאי מוערך ופרסים רבים. אבל יש לו שתי בעיות – קודם כל, הוא אמור להזכיר, לפי מה שהבנתי, את "החוש השישי". ובמה הסרט הזה זכה בדיוק? ושנית, "בעולם טוב יותר" זכה בגלובוס הזהב. אז זה באזז נגד עוד יותר באזז. דנמרק נגד מקסיקו. נשמע כמו משחק של המונדיאל.

פרסים אחרים:

סרט תיעודי: "Exit Through The Gift Shop"

צילום: "אומץ אמיתי"

עיצוב אומנותי: "נאום המלך"

עיצוב תלבושות: "נאום המלך"

עריכה: "נאום המלך"

אפקטים מיוחדים: "התחלה"

פסקול: "הרשת החברתית"

סאונד: "התחלה"

עריכת סאונד: "התחלה"

שיר מקורי: "If I Rise" (127 שעות)

מי ייקח, מי יקופח? ומי יזכה בשנה הבאה? לאחר האוסקרים אפרסם את כל הדעות שלי.

פתח דבר

היי, אני גבי (או "שנאוצר")

ואני, כמו אנשים רבים, אוהב מוזיקה וקולנוע. אלו שני נושאים מעניינים ויש מלא מקומות לדבר עליהם – באינטרנט וגם מחוץ לו – אבל אף פעם לא על שניהם.

וכך נולד הרעיון ל"CineMusic", בבלוג שלי אני אפרסם את דעותיי על קולנוע ומוזיקה ואולי סתם הגיגים על נושאים אחרים. ככל שיהיו יותר אנשים שיתעניינו בכתוב נוכל לפתח דיונים מעניינים וזו בעצם המטרה. זה המקום בו תוכלו לדסקס באופן חופשי על מטאליקה בכתבה על "ספרות זולה" או לדבר על "הרשת החברתית" בכתבה על רד הוט צ'ילי פפרס ועדיין להרגיש במקום.

אבל מה בדיוק יהיה פה?

קודם כל אני לא בטוח, בשביל זה זהו בלוג, אני די גמיש.

אבל מרכז העניין יהיו הנושאים שבכותרתו קולנוע ומוזיקה כפי שכבר ציינתי.

• קולנוע – ביקורות, סיקורי טקסים, תחזיות וכדומה.
• מוזיקה – ביקורות אלבומים, סיקורי הופעות וכדומה.
• "וכאלה" – כתבות קצרות שלא קשורות לכלום.

אז אני מקווה שכל הקוראים ימצאו את הבלוג מעניין ומעשיר, ואם אתם אוהבים משהו – אל תתביישו לשתף בפייסבוק, טוויטר או אייסקיו (וואו, אני זקן). זה באמת יכול לעזור.

אז עם תקוות לעתיד, אני שמח להשיק את הבלוג שלי  CineMusic!