ב-8 במרץ השנה העולם יחגוג 15 שנה ליציאת הסרט המהולל "פארגו" של האחים כהן. מעולם לא שמעתי כל כך הרבה מחמאות לסרט אחד, כולל האמירה של רוג'ר איברט "סרטים כמו 'פארגו' הם הסיבה שאני אוהב ללכת לקולנוע", כך שלא היה סרט עבר שלא רציתי לראות יותר ממנו. בגלל יכולת הקריאה המהירה שלי קראתי בטעות את הסוף של הסרט בויקיפדיה, אבל זה לא הפריע לי. אז יבשתי עם חבר לראות את הסרט במחשב, עם ציפיות לסאגת פשע מופתית רבת רבדים, אכזרית, מצחיקה ומסוגננת.
ובמילה אחת: אכזבה... טובה.
"פארגו" הוא לא סרט גרוע. הוא רחוק מלהיות כזה באלפי רמות, אבל את זה הבנתי רק אחרי שראיתי אותו. הבעיה הייתה שהגעתי עם היי הופס. ממש היי.
העלילה מספרת את סיפורו של ג'רי לונדיגאארד (וויליאם ה' מייסי) סוחר מכוניות כושל שלכאורה הסתדר בחיים כשהתחתן עם אישה ממשפחה עשירה – אלא שלחמיו (הארב פרסנל) אכפת רק מביתו ומנכדו, כך שג'רי נשאר בלי כסף ונאלץ להתפרנס כמוכר מכוניות קשה יום. אך יום אחד עולה לו תכנית לראש – הוא מגייס שני פושעים קטנים (פיטר סטורמייר וסטיב בושמי) כדי שיחטפו את אשתו ויגרמו לאביה – חמיו של ג'רי – לשלם תמורתה כופר, ממנו חצי ילך לפושעים וחצי לג'רי המאושר. החטיפה מתבצעת, אך משתבשת כשהפושעים נאלצים לרצוח מספר עדים, ולאחר שהעניין מתחיל להיחקר ע"י מפקדת משטרה הרה (פרנסיס מקדורמנד המלכה) העניינים רק מתחילים להסתבך...
הפסקה הקודמת עוסקת בעלילה, דמויות ושחקנים ובזה הסרט בדיוק מצטיין – העלילה היא ההתגלמות של המושג "תסריט מקורי", כשהיא מביאה לנו סיפור לא שגרתי עם דמויות מצוינות ואמירות פסיכולוגיות על תאבת-הבצע שהייתה ותמיד תהיה אצל המין האנושי. המשחק כמובן מצוין – פרנסיס מקדורמנד היא סופר קולית ונראה שמתחת לחיוכה המקסים היא תמיד מסתירה את מה שהיא באמת חושבת, סטיב בושמי ופיטר סטורמייר מגלמים הפכים מוחלטים באופן מקסים, ומייסי הוא הדובדבן שבקצפת עם דמותו המיוסרת שאין לה מושג מה לעשות.
אבל עכשיו לבעיות של "פארגו", ויש הרבה כאלה – קודם כל, אולי זה רק בגלל שהאתר ממנו הורדנו את הסרט חותך חלקים מסיבות לא ברורות, אבל הסרט פאקינג קצר - אני לא בטוח אם שעה ו-26 דקות נחשבות לסרט באורך מלא. הדבר הזה מוביל אותי לבעיה השנייה – פרנסיס מקדורמנד מופיעה ממש מעט. זאת אומרת, ממש מעט. עכשיו, כשאני חושב על זה הזכייה שלה באוסקר לשחקנית הראשית היא ממש מטעה. היא הייתה חייבת לזכות בפרס לשחקנית המשנה, כי היא בקושי מופיע פה. והבעיה הכי גדולה – איפה הסגנון הכהני פה? לפני פארגו ראיתי רק 2 סרטים שלהם: "ביג לבובסקי" ו"ארץ קשוחה". "לבובקסקי" היה סרט קורע מצחוק בעוד ש"ארץ קשוחה" הייתה יצירת מופת מזעזעת של אלימות - כך שציפיתי ליותר אלימות וצחוקים. אלימות יש בסרט הזה (במיוחד סצינת ה"לך תעשן מקטרת שלום!" הכואבת) אבל מעטה. ובאשר לצחוקים – מה לעזאזל מצחיק בסרט הזה? נכון, חייכתי בכמה קטעים, אבל בניגוד ל"לבובסקי" שהיה שעה וחצי של צחוק, פה התפקעתי רק פעם אחת, וזה ממש לא מה שציפיתי. ובנוסף האיכות הירודה של הצילום (זה רוג'ר דיקנס צילם? אתם בטוחים?) והעריכה גורמת לסרט להיות משעמם וויזואלית.
"פארגו" הוא הדוגמה האולטימטיבית לכמה ציפיות גבוהות יכולות להרוס לך סרט שלם. הסרט טוב מאוד לכשעצמו – אבל בינוני מאוד בתור סרט של האחים כהן. הסרט פועל בקצב איטי ביחס לסרטיהם האחרים כנראה כדי להעביר את המסר שאשכרה יש לו – "העולם מלא בשקרים וחטאים". ואחרי שראיתי את הסרט, חשבתי בדיוק את זה – שכל המבקרים שיקרו לי כשאמרו שזה סרט גדול.
אבל אחרי שנרגעתי מכעסי על הסרט הצלחתי לשים לב גם למעלות הרבות שלו ולהעריך אותו יותר. אז עם כל הבעיות שלו אני יכול לומר בגאווה שאני ממש אוהב את הסרט הזה. למה? אין לי שמץ של מושג...
ציון: 7.5 מתוך 10
כנראה שזה מה שקורה כשרואים סרטים שהורדת באיכות מזעזעת.. זה קרה לי כמה פעמים - מפספסים המון בדרך. כמו לראות סרט במטוס ולא להבין על מה כל הוויב התקשורתי. פארגו הוא פשוט סרט מיוחד מאוד, עוברות השנים ויוצאים סרטים חדשים ואני לא רואה משהו שמשתווה לסרט הזה באיכות שלו. לא, הוא לא ערימת צחוקים כמו ביג לבובסקי, אבל הוא פארגו. הדמויות אמינות, עלובות, מעוררות רחמים, שנאה, הוא נפלא בשל עצמו. שמחה שבסוף ראית את זה גם. :)
השבמחק