אם קראתם את הביקורת שלי על "רנגו", אתם בטח יודעים שאני מתכוון לכתוב רק ביקורת מוזיקה במשך שלושת השבועות הקרובים.
אז כספתח למרתון המוזיקה הזה, הנה ביקורת על אחד האלבומים האהובים עליי,Rust in Peace של מגהדת', שאנשים מחשיבים אותו כאחד מאלבומי המטאל הטובים בהיסטוריה או אפילו הטוב שבהם.
מגהדת', אם אתם לא יודעים, היא אותה להקה שאם אתם לא מקדישים יותר משלוש שעות בשבוע לשאלה האם היא יותר טובה ממטאליקה (אולי אני אעשה כתבה ספציפית על השאלה הזאת) אתם לא יכולים לקרוא לעצמכם "מטאלהדס".
מגהדת' הוקמה על ידי דייב מוסטיין, הגיטריסט של מטאליקה בתקופה שהם היו עוד תיכוניסטים צעקניים שלא נהגו להתקלח. דייב פוטר חודש בלבד לפני תחילת ההקלטות לאלבום הראשון, מפני שנהג להיות אלים במיוחד ושיכור יותר מחבריו ללהקה (הוא הוחלף ע"י קירק האמט, גיטריסט אשר ידוע בכך שעל-אף בינוניותו הצליח להשתרבב למקום ה-11(!) ברשימת הגיטריסטים הטובים של מגזין הרולינג סטון), ובעקבות הכעס הוא החליט להקים להקה משלו, ובהשראת כותרת שראה בעיתון, הוא קרא לה מגהדת', כלומר "מוות המוני".
אז בזמן שמטאליקה הקליטה את אולי אלבום המטאל החשוב בכל הזמנים – "Master of Puppets" מגהדת' הקליטה שני אלבומים שהיו אלבומי ת'ראש מטאל סטנדרטיים (אך טובים) שהמאפיין שלהם היה רמה גבוהה של המילים יחסית ללהקות אחרות. אחר כך היא הוציאה עוד אלבום, שמסיבה לא ברורה מעולם נכשל טוטאלית בביקורות. אלא שאז מוסטיין והבסיסט דייוויד אלפסון החליטו לעשות ללהקה מתיחת פנים – הם צירפו את הגיטריסט מרטי פרידמן (המלך) והמתופף ניק מנזה. הרביעייה החדשה התחילה להקליט את יצירת המופת “Rust in Peace”.
הבעיה בהרבה אלבומים היא שהרבה פעמים הטוב ביותר שבהם נמצא ממש בהתחלה. האלבום הזה הוא התגלמות האמירה הזאת – שני השירים הטובים ביותר באלבום באים ישר בהתחלה:
ברגע שתכניסו את האלבום לטייפ (או תפעילו אותו במדיה פלייר) יפרצו משם ריפים מהירים של גיטרות לפני שתספיקו להגיד "סמבוסק מעופף". לשיר קוראים "Holy Wars…The Punishment Due", והוא מחזיק עד היום אצלי בתואר השיר המגניב ביותר שקיים – יש בו ריפים מעולים פלוס, סולואים מדהימים ועבודת תופים ובס מהירה. השיר, על אף שמוזכרת בו המילה ישראל, מספר על מלחמות הדת בצפון אירלנד עם מילים חזקות וחכמות במיוחד. הלהקה מעידה שעל שזה טראק אחד, מדובר ב-2 שירים: השיר "Holy Wars" הוא שיר מהיר ות'ראשי בעוד "The Punishment Due" הוא שיר מלודי שפשוט מחוברים ביחד.
מיד לאחר הסולו המטורף שסוגר את " The Punishment Due" מתחיל השיר השני,
"Hangar 18" שעוסק באגדות על אזור 51 והניסויים בחייזרים שעושים בו. מלבד הליריקה המדהימה והמלודיה המדהימה עוד יותר, השיר הזה ידוע בעיקר בזכות 941 הסולואים הכלולים בו, שכולם, בלי יוצא מן הכלל, אלוהיים. אני מציב באופן רשמי את הצמד מרטי פרידמן/דייב מוסטיין בראש רשימת הגיטריסטים הטובים בהיסטוריה.
השיר השלישי, "Take no Prisoners" הוא שיר על מלחמה ונשמע כמו מלחמה: הגיטרות והתופים מנגנים כל-כך חזק ומהר שאתם יכולים לחטוף את מה שקורה בסרטי מלחמה כשליד החייל מתפוצצת פצצה והוא נהיה חרש לכמה דקות. לאחר שתשמעו אותו בפעם הראשונה, תנסו לשמוע אותו שוב בלי לעשות האדבאנג – נראה עם תעמדו בזה...
השיר הבא “Five Magics” לא מדבר על מלחמה, אלא מושפע דווקא מספרי פנטזיה. השיר משלב בתוכו קטעי בס רגועים וקריפיים מצד אחד, וריפים חזקים מאוד מצד שני. אם פה בלטה במיוחד נגינת הבס של דיוויד אלפסון, אז בשיר הבא, "Poison was the Cure", היא ממש מובילה – חצי מהשיר הוא בכלל סולו בס, וגם הריפים שמתחילים מבוססים על אותו סולו.
השיר הבא, השישי במספר נקרא "Lucretia", והוא, בדומה ל"Hangar 18", משלב בין מלודיות לבין סולואים לבין ריפים. אלא שפה זה פחות עובד – בגלל שהמנגינה פחות טובה וגם כי השיר יותר קצר. עם זאת, מדובר עדיין בשיר טוב מאוד.
אלא שכלום לא מכיל אותנו לפצצה שנקראת "Tornado of Souls". השיר הזה מתרחק לגמרי מהנושאים הרגילים של האלבום (מלחמה ונשק גרעיני) ומדבר בכפל משמעות על שני דברים שדרדרו את דייב מוסטיין לתהומות הדיכאון: הסמים והפרידה מחברתו דאז. הליריקה כל כך מדהימה ומעניינת, שאני יכול לשים את דייב בראש של עוד רשימה – רשימת משוררי הרוק הטובים בכל הזמנים. מלבד זאת, השיר הוא גם אחד היחידים שמצליחים להישמע כמו בלדה אקוסטית רק בפסט-פורווד, והוא גם מכיל את אחד הסולואים הטובים ביותר שבן אנוש (מרטי פרידמן המלך!) הצליח לנגן. כל פעם שאני שומע את השיר הזה, אני מתמוגג.
השיר הבא הוא באורך של פחות מ-2 דקות, ונקרא "Dawn Patrol". בשיר הזה יש רק בס ותופים, שהופכים את השיר מפחיד במיוחד ומכניסים אותך לאווירה של המילים המדברות על עולם פוסט אפוקליפטי.
ועכשיו מגיע השיר האחרון, הנקרא "Rust in Peace… Polaris", שעוסק, כיאה למגהדת' – במוות המוני שנגרם מפצצות אטום. כמו כמעט בכל השירים יש פה ריף מעולה, סולו חזק ומילים גאוניות, ובשניות האחרונות שלו – וגם של האלבום – הוא נהיה מהיר כל-כך שאתה צריך לדפוק את הנגן שלך כדי שינגן לאט אם אתה רוצה לשמוע משהו (למרות שזה די יהרוס).
טוב, אז זהו.
"Rust in Peace" הוא אלבום מצוין ברמות קשות. יש בו כל מה שצריך – נגינה מעולה, סאונד מעולה ומילים מעולות. עכשיו כשאני חושב על זה, מדובר באלבום האהוב עליי בעולם. אני מודה שיש אלבומים שיותר טובים ממנו – "Dark Side of the Moon" של פינק פלויד, "Paranoid" של בלאק סבאת' או אפילו "Scenes from a Memory" של דרים ת'יאטר (הדבר הטוב היחיד שהלהקה הזאת עשתה), אבל בכל זאת, "Rust", מסיבות לא ברורות, הוא האלבום היחיד שאף לא יימאס לי לשמוע אותו. זו כנראה האווירה, שפשוט מכניסה אותך למצב האדבאנג. הוא מצליח להיות כל-כך מורכב מצד אחד וכל-כך קליט מצד שני, שאתה לא יכול להכיל את זה ואתה פשוט זורם עם זה לאיזה פוגו.
זהו אלבום המטאל הטוב בהיסטוריה.
ציון: 10 מתוך 10
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה